אני כבר לא יודעת אם להאמין לעצמי. הכותרת של הפוסט הקודם והמעללים של החודש הזה מעוררים בי צמרמורת. אני כרגע בסוג של בריחה מהאמת.
ביום שישי לפני חודש נסעתי לבקר את סבתי, היא שוב נכנסה לבית החולים, אני תמיד חשדתי שהיא נהנת לחזור לשם ואמרתי לה את זה. באותו יום ישבנו, פטפטנו, ריכלנו, צחקנו וצילמנו תמונות לבלוג עם המכשיר שעקב אחר קצב הלב שלה.. צילמתי גם אותה תמונה אחת אבל שבת כבר נכנסה אז היא ביקשה שלא. היא רצתה שאבוא עם המדים של הצבא, אבל הסברתי לה שאני לובשת אותם רק כשחובה וגם עכשיו חשבנו שיהיה מגניב להצטלם עם רקע של בית חולים. בראשון בבוקר שאמרו לנו להגיע לבית החולים באתי עם המדים, בכל מקרה הייתי צריכה ללבוש אותם מתישהו במהלך היום – וגם סבתא ביקשה. מה שלא ידענו הוא שנגיע לבית חולים היא כבר לא תהיה שם.
סבתא אני אוהבת ומתגעגעת.
ביום שישי לפני חודש נסעתי לבקר את סבתי, היא שוב נכנסה לבית החולים, אני תמיד חשדתי שהיא נהנת לחזור לשם ואמרתי לה את זה. באותו יום ישבנו, פטפטנו, ריכלנו, צחקנו וצילמנו תמונות לבלוג עם המכשיר שעקב אחר קצב הלב שלה.. צילמתי גם אותה תמונה אחת אבל שבת כבר נכנסה אז היא ביקשה שלא. היא רצתה שאבוא עם המדים של הצבא, אבל הסברתי לה שאני לובשת אותם רק כשחובה וגם עכשיו חשבנו שיהיה מגניב להצטלם עם רקע של בית חולים. בראשון בבוקר שאמרו לנו להגיע לבית החולים באתי עם המדים, בכל מקרה הייתי צריכה ללבוש אותם מתישהו במהלך היום – וגם סבתא ביקשה. מה שלא ידענו הוא שנגיע לבית חולים היא כבר לא תהיה שם.
סבתא אני אוהבת ומתגעגעת.
